המדע והאמונה

במהלך המאה ה-19 השתלטה על העולם המהפיכה המדעית. בבת אחת התפתחו תחומים מדעיים שונים, במקומות שונים בעולם ובצורה שלא תיאמן. המצאה רדפה המצאה, תגלית רדפה תגלית, ודרכי החיים הבסיסיים ביותר של האדם השתנו ללא הכר. הרכבת, החשמל, המכונית, המנורה ואפילו היסודות לרדיו ולטלוויזיה הומצאו כולם בפרק זמן קצר ביותר. ההערכה למדע וליכולתו של האדם לחקור וללמוד את הטבע גדלה מיום ליום והפכה להערצה מסנוורת, עד כדי שעיון בנאומים של מדענים מתחילת המאה העשרים מציב בפנינו את האדם כמלך העולם, כיצור חכם שדבר לא יעמוד עוד בפני יכולותיו המדהימות. ההבנה היתה, שתוך מספר שנים

מועט יעמוד האדם על כל סודות הטבע מגדולם ועד קטנם ויוכל לעשות בו, בטבע, כרצונו. לאורח המחשבה הזה היתה תרומה מכריעה להתפשטות הכפירה בעולם, האדם הרגיש שהוא בכוחו יצליח לכבוש ולהנהיג את העולם, ושלכל דבר בעולם ניתן למצוא הסבר רציונאלי. כל תופעה היא תוצאה של תהליך מדעי כזה או אחר, ולכן ממילא אין צורך בהתערבות אלוקית ש"תעזור" לעולם להתקיים. הניתוח השכלי הפך להיות הדרך היחידה ללימוד הטבע, ולא הותיר מקום לאמונות לא מבוססות מדעית. האמונה במדע הפכה להיות כמעט אמונה דתית בפני עצמה.

את הסדק הראשון בחומה הבצורה של האמונה במדע בקע אלברט איינשטיין. איינשטיין ניסה להסביר שתי תופעות קטנות ולא מוסברות במחקרים המדעיים של תקופתו, ובנה מתוכן תורה מדעית חדשה לחלוטין. הוא סתר בדבריו בעיקר את התורות המדעיות של ניוטון, שנחשבו עד זמנו לעובדות בלתי מעורערות, והפך את הקערה המדעית על פיה. לא ניכנס כאן לתיאוריות המדעיות עצמן ולמשמעותן אלא להשפעה שהיתה להן על התפיסה של המדע את עצמו. פתאום הבינו המדענים שכמעט ואין שום דבר מוחלט במדע ושכל מסקנה ניתן יהיה לפרוך במסקנה נגדית ושונה. המדענים עברו לדבר על "תיאוריות" ועל "הנחות מדעיות", ולא על "חקר האמת" כפי שהיה מקובל עד אז. המדע למד שהוא מנסה להסביר תופעות ולא ללמוד אותן, ושכל ניסוי מוגבל לַזמן, לַמקום ולתנאים בהם הוא בוצע. כיום נותרו שאלות רבות מאוד הניצבות בפני המדע, שאלות מרכזיות הנוגעות לתהליכים המניעים את העולם, והמדע בהחלט יודע את מגבלותיו בהבנתן. מאז ימי איינשטיין ועד היום התפרסמו שוב ושוב תיאוריות מדעיות שונות המציבות קשיים ובעיות בהבנת הטבע, והמניחות שיכולה תמיד לצוץ תיאוריה מדעית שתסתור אותן עצמן.

האנשים ה"פשוטים", בניגוד למדענים, לא עברו עדיין את התהליך במלואו. רבים מאוד עדיין מאמינים בבלעדיותו של המדע כתפיסת חיים ובכך שישנה סתירה בסיסית בינו לבין האמונה. רבים מאיתנו משוכנעים באמת ובתמים שהמדע מצא את כל הפתרונות לשאלות הטבע, ושממילא אין כבר שום הזדקקות לאמונה בבורא עולם. המוזר הוא, שאמונתנו העיוורת במדע עדיין קיימת בעוד שהמדע עצמו השתחרר מאמונה זו לפני זמן רב.

האמת היא, שדווקא המדע והתיאוריות החדשות הולכות ומתקרבות לאמונות בסיסיות ביהדות ודרכם של האמונה והמדע נפגשת פעמים רבות. ניקח לדוגמא הנחה מדעית בסיסית, שהיתה אחת מאבני היסוד של הבנת המדע את העולם במשך אלפי שנים, ושהיום הופרכה לחלוטין (מבחינה מדעית), והיא האמונה המדעית שהעולם היה קיים תמיד. במשך כמעט כל ההיסטוריה המדעית טענו אנשי מדע ופילוסופיה שהעולם תמיד היה ותמיד יהיה (המונח הפילוסופי הוא: "עולם קדמון"). מכיוון שההנחה הבסיסית היתה שאין בורא לעולם, הרי שהמדענים חיפשו ומצאו הוכחות רבות לכך שהעולם (בעצם מדובר כאן על ה"יקום" על כל מרכיביו ולא רק על העולם שלנו) אף פעם לא נברא אלא היה קיים במשך כל הזמן, ללא הפסקה. הנחה מדעית זו סתרה כמובן את האמונה שאלוקים ברא את העולם בששה ימים. בשנת 1946 הציע מדען בשם ג'ורג' גמוב תיאוריה מדעית שונה וחדשנית, הנקראת היום תיאורית ה"מפץ הגדול", על פי התיאוריה הזו העולם נברא בזמן מסויים בעבר (לפני 15 מיליארד שנים). לפני כן לא היה כלום ופתאום נוצר יקום! תיאורית המפץ הגדול היא היום עובדה מדעית מוגמרת והוכחה על ידי ניסויים רבים מספור, ולמעשה אין היום אף מדען שממשיך לטעון שהעולם הוא נצחי והיה קיים תמיד. תיאוריה זו תומכת באופן חד משמעי בטענה היהודית העתיקה שהעולם נברא (למרות שהיהדות מייחסת לעולם גיל צעיר בהרבה). הסתירה שהיתה בין התפיסה המדעית לתפיסה הדתית נעלמה, סתירה שהיתה קיימת במשך אלפי שנים.

העמקה- במהלך הדברים הזכרנו את המחלוקת לכאורה שיש בין התורה למדע בנושא גיל העולם. לפי המדע העולם קיים כ-15 מיליארד שנה ואילו לפי התורה מדובר על 5000 שנה בלבד, הבדל לא קטן. במשך שנים ניסו מספר רבנים ומדענים מאמינים ליישב את הסתירה בגישות שונות. הרבי מליובביץ', לדוגמא, טען שאין בשום פנים ואופן לקבל את הגישה המדעית אלא למצוא את הטעות שבגישה הזו ולהסתמך רק על פשט התורה. לעומתו ישנה גישה שטוענת שאין צורך להבין את הפסוקים שבה כפשוטם, וניתן בהחלט לטעון שהימים שהתורה מונה במהלך הבריאה אינם יממות של 24 שעות אלא "תקופות", ועוד הסברים שונים. ברצוני להציע גישה שונה ונדמה לי שגם חדשנית לסתירה הזו.

אחת השאלות הבלתי פתורות של המדע כיום היא שאלת ה"אחדות הקוסמית". כלומר: איך זה ייתכן שככל שהאדם רואה רחוק יותר בחלל (וכל שנה אנחנו רואים רחוק יותר...), עדיין נשארת התצורה של החלל זהה – גלקסיות וחללים שחורים ביניהם. איך זה יתכן שבמהלך התפתחות של מיליארדי שנים לא השתנתה התצורה למשהו אחר, משהו שלא היה לפני כן ולא נראה אף פעם? יותר מזה, איך זה ייתכן שכל התצורה הזו דומה למבנים מסובכים בגוף האדם (הכרומוזומים בגוף האדם מזכירים מאוד גלקסיות וחללים בניהם)? התשובה המדעית הנוכחית היא, שהעולם לא התפתח במשך 15 מליארד שנה, כמו שהיה מקובל לחשוב עד היום, אלא במספר מיליארדים קטן הרבה יותר. אלא שבתחילתו העולם התפתח בצורה "אינפלציונית", כלומר: במהירות מטורפת שהכפילה את עצמה מדי חלקיק שנייה (בטור הנדסי, דהיינו: כל פעם כפול מהקודמת). ואז, פתאום וללא הסבר, עבר היקום לגדילה רגילה, מספר קילומטרים קבוע ולא מכפיל את עצמו. התיאוריה הזו מאוד מזכירה מדרש של חז"ל: "עמודי שמים ירופפו - א"ר יהודה אמר רב: בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי. עד שגער בהם והעמידם, שנאמר "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו", והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב אני אל שדי? אני הוא שאמרתי לעולמי די, שאלמלא כן עדיין מרחיבין והולכים" (ילקוט שמעוני איוב, רמז תתקי"ג). לדעתי, כשם שהמדענים הצליחו לצמצם את גיל העולם מ-15 מיליארד שנה ל-5 מיליארד שנה בעזרת התיאוריה הזאת, כך ניתן לצמצמו עוד יותר, וייתכן בהחלט שהעולם קיים הרבה שנים פחות. ההסבר הזה שלי מסתדר אמנם עם הקושיות שמציב מדע האסטרונומיה ולא עם הגיאולוגיה, אבל זה בהחלט כבר עניין לספר אחר.      

הרב צבי יהודה הכהן קוק הסביר פעם, שרוב ה"סתירות" בין מדע לתורה נובעות מהבנה שגויה של אחד משני הצדדים, צד המדע או הצד של התורה, ושלמעשה הסתירות האמיתיות הן מועטות מאוד. ניתן לומר שככל שהמדע מתפתח וככל שלימוד התורה מעמיק יותר כך הקרבה בין השניים גדלה. תיאוריות מדעיות מודרניות כמו "תורת היחסות", ה"מפץ הגדול", ה"כאוס", ה"התפתחות האינפלציונית" ודומותיהן מתקרבות באופיין ובאופן ההסברה שלהן לתורות אמוניות.

לדעתי, הבעיה הבסיסית יותר אינה קושיה או הבנה מדעית כזו או אחרת, השאלה שמציקה לנו באמת היא עניין התבטלות השכל האנושי בפני משהו גדול ממנו! קשה לנו מאוד לקבל שיש בעולם (ביקום) איזו שהיא יישות שהיא יותר חכמה, לאין ערוך, מאיתנו ושישנה איזו יישות שמסוגלת לנהל את העניינים יותר טוב מהאדם עצמו. האדם הוא יצור גאוותן ואפילו אגוצנטרי, ולכן הוא מתקשה לקבל הנחיות ומרות מלמעלה.

החינוך הזה, לקבלת מרותו של אלוקים, הוא מעניינן של מצוות רבות ומרכזיות מאוד ביהדות. זהו גם מרכז עניינה של התפילה – ההבנה שהדברים מנוהלים מלמעלה, ובקשה מבורא עולם להיענות ולסייע לנו כאן. לא בחינם הדור שלנו מתקשה כל כך במצוות התפילה – מכיוון שקשה לנו לקבל את העובדה שלא הכל בידינו ואנחנו צריכים לבקש עזרה בניהול ענייננו. ההבנה הזו היא בהחלט בסיס מרכזי בדת, ואחרי שאנחנו מבינים את מגבלותינו הרי שיש מקום לכל מחקר מדעי ולבחינת כל דרך שהיא, בתנאי שהיא לא תסתור את ההבנה הבסיסית הזו. המדע והשאלות שהציב בפני התורה התבססו על השכל האנושי, ולכן היה נוח ומתאים לקבל את גישתו, בעוד שהאמונה מבוססת על היתלות בגורם גבוה יותר – דבר שלוקח זמן להתרגל אליו.

סיכום- למרות מה שהיה מקובל לחשוב בעבר הרי שישנה התקרבות גדולה בין תיאוריות מדעיות חדשניות לבין התפיסות האמוניות. השאלה אם להאמין או לא כבר איננה שאלה של קבלת העובדות המדעיות אלא שאלה של דרך ההתייחסות אליהן ומידת הקבלה של סמכות חיצונית.

מקורות נוספים- לגבי גישתו של הרבי מליובביץ' לסתירות בין מדע לתורה עיין בספר "מה רבו מעשיך" של הרב גינזבורג ופרופסור ברנובר. לגבי היותו של המדע מוגבל עיין בספרו של פרופ' ברונבר "הדרך חזרה", כמו כן ניתן לעיין בספר "בראשית ברא" הדן בסתירות מדעיות לנאמר במעשה בראשית. התיאוריות המדעיות החדשות מפורסמות במאמרים שונים, מהם נציין את אטלס קיימבריג' לאסטרונומיה, סדרת מאמרים בנשיונל גאוגרפיק של החודשים האחרונים של המילניום הקודם, הספר "כאוס - מדע חדש נולד" ואלפי אתרי אינטרנט. דברי הרב צבי יהודה מובאים בשיחות הרב צבי יהודה, "אמונה ומדע". עיין סיכום נאה של דעות הראשונים בעניין בספר "ממעיינות האמונה" לרב אליעזר חיים שנוולד (רס"ג אמונות ודעות בהקדמה ו', במו"נ ב,כז ושם ב' טו-יז, כוזרי חלק א' סה-סז). ועיין גם באר הגולה למהר"ל בבאר השישי.

הרב קוק דן בעניין גיל העולם בתורה ובמדע באגרות ח"א אגרת צ"א.